הרבה בשר הרבה אוויר

הרבה בשר הרבה אוויר | תערוכה זוגית יחד עם ברק טויטו

בתערוכה “הרבה בשר הרבה אוויר” מציגים רעות טרוים וברק טויטו עבודות העוסקות בגוף הנשי.

הגופים הפיסוליים שיוצר ברק עוסקים במיסטי שבבשר, ברוח החיים שבו. עבודותיו נוגעות באותם שלבי ביניים בהם הגוף מתהווה ונברא או מתפרק ומתכלה ועולה מתוכו קול המצביע על הפלאיות הנפלאה שבבשר.

ביסוד רישומיה של רעות יש תחושה של חוסר הלימה בין הפנימי לחיצוני, פער בין חווית הנפש לנוכחות הגוף. דרך יצירת שקיפות רישומית, פיזית ומנטלית, היא חושפת דמויות של נשים בלתי אפשריות, הנקרעות בין שאיפה לאידאלים של יופי ומוגבלויות גופן.

טרוים וטויטו, הם זוג אמנים ובני זוג בחיים, יוצרים בנפרד וזו לצד זה. עבודותיהם עורכות דיאלוג אינטימי- אישי ורחב על מהות הגופניות הנשית.

(מוזמנים לבקר באתר של ברק טויטו)


המאמר המופיע בקטלוג התערוכה מאת דוריה ש. :

Leather Hard 

העיסוק במצבי ביניים פיזיים ונפשיים נמצא בלב תערוכתם המשותפת החדשה של ברק טויטו ורעות טרוים. טויטו, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מציג בתערוכה פסלים הנדמים לחומר אורגני שהונצח באמצע תהליך הפיכתו מגוש בשר חסר צורה מוגדרת לשרירים ולגידים. זהו מצב ביניים שמזכיר שלב קריטי בתהליך העבודה עם חומר, המכונה “Leather Hard”. בשלב זה הכלי או הפסל לא הספיקו להתייבש לחלוטין ולכן ניתן עדיין להוסיף להם עיבודים ופרטים, אולם הם גם כבר לא רכים מאוד, מה שהיה מעמיד אותם בסכנת שבירה במידה והיו מנסים לשנותם.

זהו השלב שבו העבודה מתעצבת ומקבלת את אופייה. כפי שאראה בהמשך, אצל פסליו של טויטו מצב – “Leather Hard” נמשך גם לאחר שריפתם. משיכתם בחלב טרם השריפה היא טקס שמאני פרטי של האמן, שנועד לסייע לטרנספורמציה המיוחלת של הבשר, על אף שבו בזמן הוא גם מקבע את הלימבו נצחי שבו הם מצויים – ממתינים קפואים לניצוץ שיחיה אותם, ויגלה בפניהם למה הם עתידים להיהפך.

פסליו של טויטו מתחילים את דרכם כגושי חומר חלולים שמעוצבים בצורה אובלית ונתלים מין התקרה. כדורי החומר נטמנים בשרוולי בד הנקשרים מלמעלה ומלמטה ומחוזקים באזיקונים. לאחר מכן הם ממתינים, מרחפים באוויר וסגורים בבדים כגלמים, בין שלושה לחמישה ימים, כאשר הבד הולך ונמתח מהמשקל וקפליו נחרצים בחומר המתקשה. לאחר שהוא נפתח מתגלים סימני המתיחה, שמתווים את הצורות הראשונות שסביבם מתחיל האמן לעבוד ולעצב את שאר הפרטים. כובד משקלו של החומר הוא מה שמאפשר את יצירת הפסלים, אך מה שמגיח מהגלמים אינו גוף חדש ושלם, אלא פוטנציאל לגוף. טויטו יוצר את פסליו כהתחלתם האפשרית של איברים, שכל אחד מהם מסוגל להצמיח גוף, ללא צורך בגרעין עוברי.

לצד פסליו של טויטו, טרוים מציגה רישומים מוקפדים, שעשויים מקווים נקיים ואלגנטיים ומתארים דמויות נשיות שנראה שגופן יצא מכלל שליטה – אבריהן קטועים, הן עוטות קפלים משתפלים של שומן גוף כמו שמלה שלא בחרו בה, ואצל חלקן גם תנועתו של הגוף פרע את עולו של ההיגיון הפיזי המוכר לנו.

טרוים היא רשמת וירטואוזית בעלת יד בוטחת. רישומיה מעלים חיוך וגורמים להזדהות, ודמויותיה מעוררות חיבה גם כאשר מבטן נראה עגום או מיואש. היא מתארת אותן כ”נשים בלתי אפשריות, הנקרעות בין שאיפה לאידיאלים של יופי ומוגבלויות גופן”. בעבודותיה הדף הריק מתפקד כבמה ריקה, שעליה כל אחת מהדמויות ניצבת חשופה למבטיהם החוקרים של העוברים והשבים. הדבר דומה למישטור הגוף הנשי על ידי המדיה והתרבות הפופולארית, שאכן מציבות לעיתים נשים אפשריות מאוד, ויפות מאוד, במרכזה של במה דומה ובמתח תמידי ביחס לגופן.

כוח הוא בשיאו כאשר הוא שקוף, ולכן על אף הישגי הפמיניזם לדורותיו, המצב הנוכחי נראה לרבים כטבעי: כאשר גבר יוצא אל העולם, ההתייחסות אליו היא דרך הפריזמה של מכלול תכונותיו האישיות, המקצוע שבו בחר לעסוק, המעגלים החברתיים והאישיים שהוא מצוי בהם, וכולי. כאשר אישה יוצאת אל העולם מאידך, היא קודם כול, ולפני הכול, גוף, שכל חלק ממנו נבחן באופן מדוקדק ופרטני אל מול דרישות ספציפיות, שגם אם הן עשויות להשתנות, הרי שהן תמיד נשארות נוקשות.

ספרה רב ההשפעה של נעמי וולף “מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים”, יצא לראשונה בשנת 1992. וולף הציעה בו ניתוח בהיר ומטריד, שהדגים כיצד מיתוס היופי קודם באופן מסיבי, החל משנות ה- 50 של המאה הקודמת, על מנת לענות על הצרכים הכלכליים החדשים של השוק הקפיטליסטי המשתנה. מאז העיסוק בגוף הנשי ובהתנגדות למישטורו נעשה כה אינטנסיבי, עד כי נדמה שלא נותר עוד דבר חדש לומר אודותיו, וייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שהיד המכוונת של הפטריארכיה הופכת לעיתים לנעלמה.

כאן נכנסות לתמונה אמניות כמו טרוים, ולפניה אריאלה פלוטקין ואריאלה שביד, שמצליחות להאיר את הסוגיה באור חדש. בתערוכתה של שביד משנת 1996- “היופי הוא הבטחה לאושר”, התייחסה האמנית לגופה לאחר כריתת שד שעברה. בתערוכה שביד עטתה על עצמה פרסונות נשיות שונות – בהשראת תצלומי אופנה זוהרים. הפרסונות עוצבו באמצעות בגדיה, שלעיתים הותאמו ונתפרו במיוחד להדגשת השד החסר. במאמרו “פחות ויותר משתיים”, מתאר רועי רוזן את הדימויים של כריתת השד שעברה האמנית כשי מיני שהיא מציעה לצופים, ואת תוצאות ה”קיטוע” של הגוף – החסר שנגדם ונחצב בחזה, כאובייקט תשוקה בפני עצמו. כפי שרוזן מתאר, העבודות של שביד סירבו לפרשנויות דידקטיות, שהיו מציבות אותן מעברו האחד או השני של קו פרשת מים בינארי כלשהו. הגוף שהיא הציגה היה מיני ומפתה, אך לא ניתן היה להתעלם מחסרונו של השד האחד, חצי מצמד שאמור להיות הסמל האולטימטיבי למיניות הנשית; שביד אכלסה בביטחון פרסונות מהתרבות הפופולארית אך גם שלחה לעברה אגרוף לבטן הרכה, כאשר אל גווה הזקוף הצטרף הניצוץ הממזרי של המבט, שכאילו אישר את הכרתה בבלבול האפשרי של הצופים.

אותו סירוב לפרשנות דיכוטומית מתרחש גם אצל טרוים. האמנית מעידה שדמויותיה נקרעות בין שאיפה לאידיאלים של יופי לבין מוגבלויות גופן, אך יופיין של העבודות, בצירוף החיבה שהדמויות מעוררות באמצעות ההומור הדק שבהן, אינו מאפשר להן להישאר כבולות אל ביקורת עצמית יבשה ודכאנית. הן עצמן, כמו נשים צעירות רבות, נמצאות במצב ביניים של “Leather Hard”. המשא ומתן הפנימי לגבי גופן עדיין מסעיר אותן, אך בניגוד לעבר הן כבר אינן שבריריות, והדיון אינו מאיים על שלמותן. במקביל, תפיסתן העצמית לא התקבעה, וזהו זמן החסד של בדיקות ותמורות, לקראת מי שהן עתידות להיות. נדמה שהדמויות כולן עדיין נמצאות בהתהוות, ושאם הצופה יסובב את גבו לדף רק לרגע, הן יקומו לחיים וימשיכו להשתנות.

טרוים, שגם היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, וטויטו, הם בני זוג שיוצרים בנפרד וזו לצד זה. במבט שני על תערוכתם עבודותיו של טויטו מקבלות נופך רומנטי, אם כי לא סנטימנטלי. פסליו נדמים כשי נדיב לבת זוגו – הבשר הגולמי של פסליו, שנמצא בעיצומו של תהליך המעבר לשרירים ולגידים, ממתין להוראותיהן של דמויותיה של האמנית; מחכים לציווי שיכריע האם הן רוצות שגפיהן יתארכו או יתקצרו, האם הן מרוצות מהיחס בין אבריו השריריים של הגוף לאלו הרכים, והאם הן מעוניינות במפרקים חדשים ופנטסטיים, שירחיבו אף יותר את טווח תנועתו של הגוף. מדובר בדיאלוג אמנותי מרהיב, שאותו הצופים מוזמנים לחוות, על הצד האינטימי ועל הצד הפומבי שבו.

דוריה ש., פברואר 2017

***

נעמי וולף, מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004

רועי רוזן, פחות ויותר משתיים, מתוך קטלוג התערוכה אריאלה שביד: היופי הוא הבטחה לאושר, הוצאת מוזיאון ישראל, 1996

***

דוריה ש. היא אמנית בוגרת תואר ראשון והתכנית ללימודי המשך של המדרשה לאמנות בבית ברל. האמנית הציגה את עבודותיה בירושלים, תל אביב, דרום קוריאה, אורבינו, מילאנו, בולוניה, ווילצ’ידרו, ונציה, ניו-יורק ולוס אנג’לס. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים.

קישור לסקירת תערוכה במגזין ערב-רב